בוקר שגרתי,
הילדים שמים תיקי גן ובית ספר על הגב יוצאים לעוד יום.
במדרגות בדרך לאוטו צרחות אימה של אריאל שראתה לראשונה החורף הזה – חילזון.
אין לי מושג מדוע הילדה מרגישה פחד משתק מבעל חיים כה ידידותי, איטי, שרוב הזמן נראה כמו צדף –
אבל מילא
(ילדונת, יש בעולם הזה נחשים, דובים, נמרים וג׳וקים ואיתמר בן גביר. אבל… אני משתדלת לא לשפוט את הפחד)
בקיצור כמה ימים של צרחות במדרגות, לא מוכנה לרדת או לעלות בלי יד.
אני תומכת אבל לא עושה סיפור.
טלפון מאורי:
׳מה הקטע של אריאל עם חלזונות? היה לי אירוע…׳
אומרת לו לתמוך ולא לעשות עניין.
בערב, אותה שיחה בדיוק עם שירה:
'אריאל לא מוכנה לרדת במדרגות,
לא צריך לעשות עניין.. רק להיות שם עבורה וזה יחלוף… '
שישי בצהרים,
נטע ואיתמר משחקים כדורגל בחצר ומחליטים לאסוף חלזונות בקופסת נעליים.
הם נכנסים הביתה בהתלהבות ומשוויצים לאריאל בשלל שתפסו.
היא רועדת מפחד…
אבל איכשהוא בתחום הקופסא בונוס החברותא הפחד נסבל.
הילדים יחד מחליטים לשים לחילזון פופקורן, עוגיות עלים ובוחרים לו שם.
שבת בבוקר,
אריאל משכימה קום ומתקרבת אל קופסת הנעליים במרחק כמה צעדים.
וכך עובר יום ועוד יום והיא מתיידדת עם החילזון, עם הפחד.
איכשהוא כשהוא בקופסא,
צפוי ותחום היא מסכימה להביט בו, להציץ ואחרי כמה ימים גם לתת לו עלה.
היום הילדה מחכה לתום גשם כדי לפגוש את 'חילזי'…
ילדים הם מראה, מזווית מחמיאה יותר או פחות –
בדרכם התמימה, נטולת הפילטרים הם ניגשו אל הפחד בדרך יצירתית, עם פופקורן.
אני כבוגרת, לא יכולה לצפות לקבל את הפחדים שלי בקופסא.
בכל זאת ממשלה חדשה, יוקר המחייה והחיים עצמם לא מגיעים ארוזים וצפויים.
אבל אם יש לי משאלה אחת לשנה החדשה שעושה את דרכה ברגעים אלה ממש –
הייתי שמחה לפגוש את כל הפחדים שלי דרך עיניים יצירתיות של ילדים.
בלי אגו, הימנעות או פילטרים.
לפחד באמת,
לצרוח עד אימה
ורגע אחר כך להאמין ולקוות שאמצא את הדרך לחקור להתבונן
ואולי, רק אולי….
גם להגיש להם פופקורן בסוף.
ואם יש חברותא תומכת לידי אז בכלל הרווחתי