לפעמים, אני מודה,
בתוך הדבר הגדול הזה שנקרא ׳מוזה׳ אני מתבלבלת.
ילדתי את המקום הזה לפני שש שנים ומאז אני מתפקדת בכל כך הרבה כובעים.
עד שלפעמים הקווים מטשטשים ואני לא יודעת מי זו מוזה ומי אני.
אני גם וגם וגם
ואני רוצה עוד ועוד ועוד…
אבל אני אחת
ומוזה הוא מקום שצומח, בקצב שלו, משנה צורה, מדייק את עצמו כל הזמן.
בחמישי האחרון תוכנן ערב שירים שפשוט כיף לשיר.
וגם הפעם תפקדתי במליון בכמה כובעים –
מנחה, שרה, מנצחת על הרכב, אחראית תוכן ומה לא…
עד אותו יום בכלל לא היו אמורים להגיע אנשים.
ימים התהלכתי בבאסה, אבל הבנתי שכנראה עם הסמיכות לערב החג…
זה פחות התאים.
כל הדרכים הובילו לוותר.
אבל אני והנבחרת המנצחת שלצידי לא מוכנים לוותר.
באותו היום, בדקה ה-95 עוד ועוד אנשים הפתיעו ובאו עד שנאלצנו לשנות מיקום למקום גדול יותר.
נשמתי לרווחה.
כל עוד יש קהל אני לובשת את כל הכובעים האלה בגאווה.
באותו הערב,
לא הרגשתי את הבלבול לשנייה, להפך –
הכל דייק את עצמו להיות אחד הערבים המרגשים שהעברתי. שהעברנו.
באופן סימבולי הערב התקיים בבית הכנסת סוכת שלום, ואני הרגשתי כמו מנחת תפילה.
אנשים שהגיעו כדי לשיר את עצמם, לבטא, להשמיע קול ביחד, לשנה חדשה טובה יותר.
והקווים כבר לא מטושטשים,
כשזה שם זה שם.
מוזה,
משפחה מוזה,
ונבחרת האלופים שלי.
אני רוצה להודות תודה אישית, ענקית מעומק הלב שלי לאנשים ששנים לצידי –
לדורית, אורן, אורי שהם תמיד באים עם הלב.
להרכב הנשים שלי – מוזהלה שלא תמיד הכל ידוע וברור אבל הן תמיד זורמות ושרות בחיוך ומהנשמה. אתן כבר מזמן משפחה
תודה לשירה שלי שלא מפספסת אף רגע וצריכה לשמוע שוב ושוב את אותם שירים.
לא משנה איפה את יושבת בקהל –
העיניים שלך תמיד מאירות לי
שתהיה לנו שנה חדשה טובה, משמחת ומדויקת
