בשבוע שעבר אריאל הבת שלי ואני הלכנו לסופר.

חניתי בחנייה ולידי בדיוק חנה רכב נוסף.

אישה מבוגרת שהייתה ברכב הזה כבתה את המנוע ממש יחד איתי ושתינו יצאנו במקביל.

פתחתי את הדלת האחורית ואמרתי לאריאל:

'בואי אריאלי, צאי ותני לי יד בכביש…'

האישה שחנתה לידי פתחה את הדלת להוציא את אמא שלה ואמרה לה:

'בואי אמא, צאי ותני לי יד אני אעזור לך…'

שתינו חצינו את הכביש לכיוון הסופר שלובות ידיים,

אני עם אריאל והיא עם אמא שלה שמבוגרת ומתקשה ללכת.

ידעתי שאין סיכוי שהדבר הזה יחלוף מתחת לראדר של הבת החדה שלי וחיכיתי לשאלה תגיע–

ו… היא הגיעה:

'איך זה יכול להיות שאמא שלה היא סבתא?'

קצת הובכתי כי הן היו ממש לידינו אבל שתיהן זרקו אלינו מבט אוהב וחיוך.

הסברתי לה שאמא שלה מבוגרת אבל היא עדיין אמא שלה ולא סבתא שלה.

היא שאלה אותי למה היא נותנת לה יד והסברתי לה שהיא זקוקה לעזרה ללכת.

קיוויתי שלא ניכנס ללופ הסברים על גלגל החיים,

על הקשר הסבוך בין אמא ובת,

על היד שתהיה מושטת בכל גיל, כל פעם מצד אחר.

ומצאתי את השוקולד הראשון בסופר להימנע מהשיחה.

הצלחתי.

שוקולד מסיח את הדעת, בכל גיל אגב.

סיימנו את הקניות ויצאנו עם העגלה חזרה לאוטו –

'אמא זה כביש, תני לי יד, אני אתן לך כשאהיה אמא גדולה…'

נתתי לה יד ואמרתי לה: 'יתביאי יד,

ויש עוד שוקולד אם בא לך….'

חשבתי לעצמי איך אריאל שלי עוד חוקרת את העולם,

דרך העיניים שלה וגם דרך שלי.

איזו זכות ומשמעות יש לי כאמא שלה היום לספר לה את הסיפורים

שיעצבו את האישה שהיא תהיה.

וגם לנו, כבוגרים –

יש אינסוף סיפורים,

ופרשנויות של ההורים שלנו שנצרבו בנו בכל מיני סיטואציות ולעיתים מנהלות אותנו.